החלטתי לכתוב סדרה של רשומות ביקורתיות בנושא פעימת התיקון בשם "קלקול רשת הקווים". אתחיל בנושא פשוט יחסית, והוא קו 5 המיתולוגי של תל אביב, והברוך שעשו בו (לא ברוך מהמגפיים של כוורת אלא ברוך בחולם מלא).
רותי אמיר נעלמה מהכותרות, ונדמה לי שזו אחת הבעיות של פעימת התיקון הזו. כי למרות כל הבעיות שהיו בארגון מחדש, נדמה כי לפחות היה כיוון תכנוני ברור. הכיוון הזה נחלש בפעימות התיקון הקודמות, בהן התחילו לפרום את המזלגות ולסבך חזרה את רשת הקווים, אבל בפעימה הזו כבר יש אנרכיה טוטאלית. הקווים הסימטריים חוזרים להיות מפוצלים לשניים ומספר המסלולים השונים והחלופות רק גדל.
קו 5 היה פעם קו פשוט. עד שנת 2003 הסתיים הקו בבית החייל, אומנם עם סיבוב אי-סימטרי דרך יהודה המכבי, אבל הסיבה הייתה הצורך להסתובב בסוף הקו. בשנת 2003, במסגרת מדיניות של הפעלת קווים אל מסופים ראשיים, הוארך הקו למסוף 2000, הוא רכבת מרכז. במקום לפשט את המסלול פשוט האריכו אותו כפי שניתן בצורה מסורבלת.
אחד המעשים הטובים של הארגון מחדש היה פישוט הקו - מעבר דרך יהודה המכבי וויצמן בשני הכיוונים. המסלול היה סימטרי פרט לפיצול כפוי בקצה בגלל מגבלות הצמתים: אין פניה שמאלה מוויצמן לארלוזורוב, ואין המשך מערבה מיעקב דורי לז'בוטינסקי. לא היה ניתן להפעיל את הקו באותו מסלול בשני הכיוונים, לא בארלוזורוב ולא בז'בוטינסקי. לא נורא, הקו היה די מסודר ונקי במפה.
בפעימה האחרונה הרגישו צורך משום מה לסבך חזרה את הקו. למשרד התחבורה ו/או נתיבי איילון הפתרונים.
הנה התוצאה לפניכם, המוצגת על מפת האוטובוסים של גוש דן הקיימת וזו של אוגוסט 2011:
ומה אתם חושבים?
האם יש סיבות שמצדיקות את סרבול הרשת בצורה כזו? האם יש דרישה מאוד גדולה של נוסעים מדיזנגוף לפנקס ונמיר אבל אין בכיוון ההפוך?
